'הלוחשת להורים' שגית רז בראיון בלעדי: אפשר להפחית את התקפי הזעם של הילד גם אם הכל נראה אבוד ושום דבר אחר לא הצליח - כך תיישמו זאת בבית, יצאנו לבדוק.
מאז ומתמיד, הורים לילדים בכל הגילאים, מגיל "שנתיים הנורא" דרך גיל ההתבגרות ועד הורים בהורות מאתגרת - נאלצים להתמודד עם התקפי זעם אצל ילדיהם, התקפים שיוצרים אי יציבות משפחתית, בושה גדולה ובעיקר ניתוק רגשי ופגיעה בסמכות, באמון ובקשר שבין הורה וילד. מה שלא ידענו הוא שאפשר להתמודד טוב יותר עם המצב ואולי אפילו למנוע את ההתקף הבא, רק צריך לדעת את השיטה. הסודות שעשויים לשנות את חייו של כל הורה בכתבה הבאה.
מור משרקי // 12.3.2023 // 11:25
בתמונה: שגית רז בהרצאה להורים – איך להתמודד עם התקפי זעם
"הוא עלול להתפוצץ בכל רגע. גם אם היה יום נהדר, תוך שנייה הכל נהרס. המתוקי שלי נהיה פתאום מפלצת ואני הופכת למפלצת בעקבותיו. לא רציתי להגיע לצעקות, לאיומים, להיכנע מול הצרחות. אבל הוא מביא אותי לקצה גבול היכולת ואני לא יכולה יותר. גם כשהרוחות נרגעות נשאר טעם רע. ככל שהזמן עובר אני מרגישה שאני מאבדת את הילד שלי, ובינתיים כל המשפחה הולכים לידו על ביצים, מתים מפחד מההתקף הבא…"
זוהי מציאות קשה, לפעמים יומיומית, של הורים רבים בישראל המתמודדים עם התקפי זעם אצל ילדיהם, כאילו להיות הורים היא לא משימה קשה בפני עצמה. אבל הילד, אתם ודאי מנחשים, לא באמת 'אשם'.
"הורים חייבים להבין שהתקף זעם הוא תולדה של טריגר", מסבירה לנו שגית רז, מומחית בתחום החינוך וההורות, "לכולנו יש מצבים של הצפה, עומס רגשי, רק שילדים רבים מתקשים לווסת אותם ולהתמודד עמם. התוצאה היא התנהגות מאתגרת שמובילה לתגובה שלילית מצד ההורה.
היחס השלילי כלפי ההתקף גורם לפתח התקשורת בין השניים להיסגר. במקום שתהיה התמודדות משותפת שבה ההורה עוזר לילד לצאת מהקושי שלו, הוא מתעמת עם הילד, מציב לו גבולות ומוכיח אותו, ולרוב רק מלבה את הבסיס להתקף הזעם הבא."
בנוסף להיותה אמא לחמישה ילדים, שלושה מהם על הקשת האוטיסטית, שגית רז היא שם דבר בקהילה המקצועית של הורות על הרצף ופועליה בתחום רבים. היא ייסדה את עמותת "להיות שם – אוטיסטים בדרך לעצמאות" המרכזת יותר מ-500 משפחות, כתבה ספרי הדרכה להורים ולילדים, מרצה ומלווה תכניות להעצמה הורית, בעלת תואר בחינוך מיוחד ועם ניסיון של למעלה מ-10 שנים בליווי ומתן כלים מנטליים פרקטיים להורים המתמודדים עם ילדים על הרצף האוטיסטי וכאלו החווים התקפי זעם, ניתוקים, קשיים בעצמאות ובתפקוד חברתי.
"חשוב להדגיש שכדי שהתקפי הזעם של הילד יפחתו בעוצמה ובכמות, ההורה חייב לקבל כלים פרקטיים ומנטאליים יחד עם הכוונה וליווי. יותר מכל דבר, חשוב שההורה לא יישאר לבד בכאוס, אלא יקבל תמיכה ראויה והדרכה מה לעשות בזמן אמת," מסבירה שגית, "להתקף הזעם יש השפעה מאוד דומיננטית על חיי היומיום. לא ניתן להתעלם מההשלכות הכואבות; האווירה בבית עכורה, האמון והקשר של הורה-ילד נשחק.
לאורך זמן, ההורה ירגיש שהוא לא מסוגל לשאת את הילד, שלא כיף לו להיות איתו, שאין לו כוח אליו, שהוא לא מסוגל להתמודד איתו. הוא ירגיש שהוא מתבייש בו, והכי גרוע – הוא בסוף יוריד מהערך של עצמו כהורה, ירגיש שהוא נכשל ובכך למעשה יפחית ל-0 את הסיכויים לחלץ את עצמו ואת הילד ממצב הביש הזה."ֿ
שגית, איך יוצאים מהמעגל הנוראי של התקפי זעם שרק שוברים את הקשר בין ההורה לילד?
"אחד הדברים הכי חשובים שאני עצמי הבנתי רק אחרי המון שנים של מטפלים, קליניקות, סדנאות ומומחים, היה שבסופו של יום, ההורה הוא הדמות הכי הכי חשובה בעניין התקפי הזעם. להורה הכי כואב, לכן להורה הכי אכפת. יותר ממערכת החינוך, יותר ממסגרות הטיפול ויותר מכל אחד בסביבה, תומכת ושיפוטית כאחת.
בסוף זה רק אני מול הילד שלי, למשך כל החיים. בערב יום כיפור, בבוקר של שבת, בטיולים בקניון, בגינה הציבורית, באירוע המשפחתי, בהתחלה ובסוף זה אני והילד שלי. אני חייבת לדעת איך להתמודד בעצמי עם התקפי הזעם שלו.
ולמרות שזה נשמע מאוד לבד וקצת מפחיד, אני לא באמת לבד בזה. התקפי זעם היא תופעה כל כך נפוצה. זה לא רק אצלי, אני לא היחידה שמתמוטטת בעקבות לחצים של התנהגויות מאתגרות של הילד שלי.
כאן מתחילה העבודה האמיתית, כי כשמבינים את גודל האחריות האישית ומתמלאים במוטיבציה לחפש פתרונות לצרכים כל כך בוערים, מגיעים לעבודת עומק, לשינוי מהותי, לחיזוק ההורה שאני."
מעניין, אבל איך החיזוק של ההורה ישפיע על התפרצות הזעם של הילד?
"זה מתחיל מדוגמה אישית. אם במצבי קושי את כאמא לא נשברת, הילד שלך מרגיש אותך ולומד ממך. הוא יודע שהרמת ידיים היא לא אופציה, אבל זה מה שנקרא לטווח הרחוק. בזמן אמת יש כאן יותר מזה.
אם את חלשה מול הילד בזמן התפרצות הזעם, זה לרוב מתבטא בשלוש דרכים: בריחה, ענישה או כניעה.
במקרה של בריחה, הילד חווה דחייה. את לא מגיבה, אין לך כוח, את מפגינה תסכול או ייאוש. מהזווית של הילד זה מפחיד. הוא רוצה אותך יציבה, הוא רוצה לסמוך עלייך, לדעת שגם כשקשה את לא תברחי.
במקרה של ענישה, יש כאן ניתוק תקשורת. שלילת הזכויות לא מחנכת להפסיק את ההתנהגות, אלא מעצימה את חוסר השיוויון והכוחניות. הכוח מרחיק את הילד וגורם לו להסתגר עוד יותר, להרגיש לא רצוי ולא מובן.
במקרה של כניעה, קורה ההיפך: האיזון הטבעי של הסמכות מופר, הילד מבין שהוא חזק יותר מההורה, וכן, הוא מבין את זה גם בגיל שנתיים. הוא ינצל את זה בהתקף הזעם הבא ורק יחמיר את ההתנהגות שלו."
וואו, להכל יש השפעות שליליות כל כך. אבל בכנות, מה כבר אפשר לעשות בזמן התפרצות זעם? אין משהו שבאמת עובד…
"קודם כל לתפיסה הזאת אין מקום בלקסיקון. לאורך השנים הגיעו אליי הורים שכבר ניסו הכל והאמירות שלהם היו: אין לי יכולת, אין לי סיכוי, אין לי כוחות. ותמיד אני אומרת להם: את ה'אין' אנחנו הופכים ל'איך'.
איך אנחנו יכולים להפחית את העוצמה של ההתקף,
איך אנחנו מגדילים את הסיכוי למנוע את ההתקף הבא,
איך אנחנו מוצאים כוחות להתמודד בזמן התקף הזעם עצמו.
הדיבור השלילי הזה רק מעצים את הקשיים, לעומת צורת חשיבה חיובית שמאליה מוצאת פתרונות, רעיונות יצירתיים, מחזקת. זה התשתית של השיטה.
אני לא אומרת שזה קל, אבל עם הכלים הנכונים, ליווי מקוון סופר פרקטי וייעוץ פרטני עבור כל מקרה ספציפי שמתרחש אצלך בבית – גם את תוכלי לראות בעיניים תוצאות שלא חשבת שקיימות ואפילו מהר הרבה יותר ממה שציפית.
כל זה מאפשר לך שליטה מלאה כשהתקף הזעם של הילד מתפרץ. את תדעי להיות שם, נוכחת, מספיק חזקה, לא להיבהל מהילד, לא להתבייש בו ולא להישאב איתו למערבולת.
את תדעי לשלוט בסיטואציה, לפעול בטבעיות, להיות בתקשורת פתוחה עם הילד, להבין ולהכיל אותו. בקיצור, את תדעי בדיוק מה לעשות כדי לעזור לו לצאת מהמצב הזה בעצמו."
תשמעי, קשה לי לתאר לעצמי כזו אידיליה! בטוחה שחלק מההורים לא מאמינים שאצלם זה אפשרי…
"להפוך את הבלתי ייאמן לאפשרי זה עקרון הדגל שלי, ואחרי שראיתי את זה קורה במשפחה שלי ואצל מאות משפחות שהגיעו אליי, עברו את התהליך וחוו את התוצאות על בשרם – אני מאמינה בזה באמונה שלמה."
אז יאללה תני לנו איזה טיפ, מה עושים בזמן התפרצות זעם כדי למזער נזקים ולמנוע את ההתקף הבא?
"על קצה הקרחון וליישום מיידי: אחד העקרונות הראשונים שאני מלמדת בליווי המקוון נקרא 'אפס תגובה'. צריך להבין את העיקרון, להפנים ולתרגל ולא להתייאש, מניסיון של כל כך הרבה משפחות – העיקרון הזה פשוט משנה חיים.
בואי ניקח סיטואציה: הילד קיבל ביצת קינדר אחת ועכשיו הוא רוצה עוד אחת. אמרת לו שלא, ואסור, וזה לא בריא, ומחר הוא יקבל.
אבל הוא רוצה עכשיו, ואם לא הוא מתפוצץ. טורק דלתות של ארונות במטבח, צועק, בוכה בהיסטריה. אולי הוא אפילו לוקח משהו, צעצוע, שלט של הטלוויזיה, וזורק בכוח, אולי אפילו עלייך."
וואי וואי, סיטואציה קשה ולא פשוטה! מה עושים?
"בהחלט קשה ורלוונטית לכל מקרה של דחיית סיפוקים, גם בגיל שנתיים וגם בגיל 17.
בכל אופן, מה לא עושים: לא מתחילים לחנך את הילד, כל ה'אמרתי לך להפסיק, נכון?' או 'אתה לא תקבל יותר', זה עומד לנו על קצה הלשון כי ככה חינכו אותנו, אבל זה מלבה עוד יותר את הזעם.
'אפס תגובה' הוא ההיפך מללבות את ההתקף. אנחנו נוכחים במלוא מובן המילה, מתבוננים, מוודאים שאין סכנה ופשוט לא מגיבים מילולית בכלל!
מבחינת ההיגיון, כשהילד בהצפה רגשית, כל תגובה אמוציונלית מצדנו מלהיטה אותו עוד יותר, הוא הרי לא מסוגל לקבל מאתנו עוד 'מנה' של רגשות כשהוא במצב הזה, ולכן חשוב שנשמור ולא נגיב בכלל, בדיוק כמו שמו של העקרון – אפס תגובה.
חשוב לי להדגיש: 'אפס תגובה' זה ממש לא להתעלם. הנוכחות ההורית מלאה ומאוד משמעותית. הנוכחות מאפשרת, מכילה, מאופקת. יש לזה כוח והילד מרגיש את זה.
ברגע שאני לא מגיבה להתקף הזעם, אני לא "מוסיפה שמן למדורת התקף הזעם וההתנהגות המאתגרת", אלא מאפשרת לילד לשחרר את הקיטור. ברגע שיש רגיעה, אני מסייעת לו לחזור לפעולות שגרת היום.
ההתמדה בדרך זו תסייע לעורר מודעות אצל הילד ולבסס עצמאות ושליטה של ממש בהתקף הזעם. ההורה מרגיש את טביעות האצבע שלו בסיוע לילד ולמשפחה כולה להפחית את התקפי הזעם הן בעוצמתם והן בכמותם.
זה נשמע כמו הרבה עבודה שנמשכת לאורך שנים, אבל הקסם הזה מתחיל בתהליך ליווי מקוון של 4 שיעורים שיצרנו ועזר כבר למאות הורים, ואחרי שרואים את התוצאות בעיניים מבינים כמה עוצמה יש לזה."
נשמע מדהים, כל כך הרבה אפשר להשיג בתהליך ליווי מקוון (דיגיטלי) של 4 שיעורים?
"בהחלט, בתהליך אנחנו מדברים על טריגרים ועל היכולת המדהימה שלנו כהורים ללמוד לזהות ולנהל אותם וכך להפחית את התקפי הזעם.
גולת הכותרת היא כלי מיוחד: מודל של 6 שלבים שסייע להמון משפחות להתמודד בהצלחה עם התקף הזעם כשזה כבר מתרחש. עם דוגמאות ספציפיות ומדויקות.
הקורס מיועד לכל הורה שמרגיש את התסכול הנוראי מהתקפי הזעם, שלא יודע איך ומה לעשות וחש בדידות וייאוש אל מול התופעה שמתרחשת אצלו בבית לפעמים יומיום ואפילו כמה פעמים ביום.
הורה שרוצה שינוי ואפילו ניסה כבר דרכים אחרות והתייאש התהליך הזה בהחלט בשבילו. לפעמים מגיעות אליי במיוחד אמהות (אבל גם אבות) ואומרים לי: 'בן הזוג שלי ממש לא בעניין, אני לבד'.
אז אני אומרת להם: 'גם אני הייתי לבד, גם בן הזוג שלי בהתחלה לא היה איתי בכלל. בזכות מה שאני עשיתי בבית ובעיקר בזכות השינוי שזה הביא, הוא פשוט הבין והצטרף, זה בטוח עדיף מאשר להשאיר את המצב כמו שהוא, נכון?"
ומה את אומרת לאמא שלא מאמינה שיש לה את הכוחות לשנות?
"שהיא לא לבד. מניסיון השנים וממה שהורים לימדו אותנו, ראינו שיש המון כוח לתמיכה, סיוע וליווי בתהליך.
לכן הוספנו מפגשי זום של שאלות ותשובות, קו וואטסאפ חם אישי שזמין לך ממש בזמן אמת כשהתפרצות הזעם מתרחשת, וכמובן קבוצת וואטסאפ של תמיכה ושיתוף המורכבת מהורים נוספים שמתמודדים ומקבלים עוד ועוד עצות וטיפים."
זה נשמע מבטיח, אבל אם הכל מקוון ומרחוק, איפה המגע האישי?
"זה בדיוק מה ששאלו אותנו הורים בתחילת הדרך, ולכן הוספנו גם שני מפגשים אישיים: אחד בהתחלה ואחד בסוף.
המפגש בתחילת התהליך נועד לתת מפת דרכים אישית, ואילו המפגש בסיום מאפשר לתת דגשים למקרה הספציפי כדי לראות את השינוי שנעשה ולוודא את המשך הטמעת הכלים.
מעבר לכך אנחנו יודעים שהורים רבים היום מעדיפים ליווי מקוון ולחסוך זמן וכסף של דלק, חניה ואפילו בייביסיטר."
אין לי ספק. תודה שגית, זה היה ראיון פוקח עיניים. משפט אחרון לסיום להורים שקוראים את הכתבה הזו?
